אסתר כפכפי (זלצהאור)
1920 - 2020

נולדתי  בגלזנקירכן (Gelsenkirchen) בגרמניה ב - 23.12.1920  ב - 5 ורבע בבוקר לאימי, סימה (Selma) ולאבי שלמה (Salo), זלצהאור (Salzhauer), בבית מסורתי. שמי היה ארנה.
אמא נפטרה בלידת אחי זיגי (קיצור של זיגפריד). בארץ, בבית הספר ובצבא קראו לו שמחה. היו לי שתי אחיות בוגרות ממני, ברטה בוגרת ממני ב -10 שנים, טוני ב -8 שנים. אחי מקס היה צעיר ממני בשנה וחצי. אין לי שום זיכרונות מאמי.
לאחר מות אמא שלחו אותי ואת מקס לקרובי משפחה בעיר מרוחקת מגלזנקירכן. כל אחד מאיתנו נשלח לקרובים אחרים באותה העיר. היינו שנה אצל הקרובים האלה והזיכרונות שלי מתקופה זו לא נעימים כלל.
כשחזרנו הביתה, מצאנו מנהלת משק בית שאבא העסיק כדי לטפל בבית ובילדים. בהמשך, מעמד של מנהלת משק הבית השתנה: אבא נשא אותה לאישה והיא נעשתה השולטת בבית ואם חורגת במובן הגרוע ביותר. לנו הילדים הבית הפך לגיהנום.
אבא היה אדם אמיד, היו לו חנויות רהיטים. עברנו לדירה הרבה יותר גדולה ומפוארת. הוא קנה מכונית ביואיק יפה. נהג במדים עמד לרשות האם החורגת כדי להסיע אותה ואת חברותיה לקניות של מותרות מיותרים בכל הערים בסביבה.
בגיל 6 נשלחתי שוב מהבית. הפעם לסאארבריקן (Saarbruecken) לקרובי משפחה של האם החורגת. שם הלכתי לכיתה א'. זו עיר שמרוחקת מהבית כ-7 שעות נסיעה ברכבת. התגעגעתי מאוד במיוחד לאחי מקס שהיינו קשורים זה לזו תמיד. היינו בלתי נפרדים. מיותר להגיד שזו הייתה שנה לא קלה.
ב-1933 – השנה בה היטלר עלה לשלטון, החלו הפרעות נגד היהודים. יום אחד יצאתי לטיול עם הכיתה בתיכון, חזרנו בשעות אחרי הצהריים למרכז העיר. העיר נראתה אחרת מהעיר  שעזבנו בבוקר. בעלי החנויות היהודים נגררו ברחובות העיר ע"י הבריונים הנאצים. שמשות חלונות הראווה רוסקו והופיעו כתובות אנטישמיות. המורה שלי לקחה אותי הצידה ולחשה לי שאבוא איתה לביתה. סירבתי להזמנתה ורצתי הביתה לראות מה קרה למשפחתי. כשהגעתי הסתבר לי שאבא הספיק לברוח. אחר כך נודע לי שהוא ברח על גגות הבתים עד שהגיע לתחנת הרכבת. אימי החורגת ובנה הקטן קורט (דוד) ברחו גם הם. באותו הערב באו הנאצים אלינו הביתה וחיפשו את אבא. בסופו של דבר הם עזבו ואבא הורה לנו טלפונית להצטרף אליו ואל אשתו לסאארבריקן (באותו הזמן חבל הסאאר (Saar) עדיין לא היה חלק מגרמניה). למחרת בלילה, הלכנו אנחנו הילדים בזוגות כדי לא למשוך תשומת לב לתחנת הרכבת והצלחנו לעבור את הגבול ולהצטרף לאבא. כשנרגעו קצת הרוחות, חזרה המשפחה לגלזנקירכן לחסל סופית את העניינים. אבא, שהיה ציוני, הבין שכל אירופה איננה בטוחה עוד ליהודים והחליט להגר לפלסטינה ואף השפיע על משפחות אחיו ואחותו לעלות גם הם. כולם עלו בסרטיפיקטים של בעלי הון. הגענו ארצה ב-15 בנובמבר 1934.

 

תעודת מסע לפלסטינה. (השם הרביעי: ארנה):
  האנייה לא הגיעה ממש עד החוף. ערבים הורידו אותנו לסירות לנמל יפו. היה מחסור בדירות בת"א. גרנו במלון ברחוב לוינסקי, בדרום ת"א עד להשלמת בניית הדירה ששכרנו ברחוב המלך ג'ורג' 34, מול השיקמים. שיירות ערביות של גמלים היו עוברים שם יום ולילה. אבא ואחותו פתחו בית קפה ברחוב אלנבי 15 שנקרא "קפה ששון" הלהיט היה גלידה שנעשתה במקום ע"י מומחה מוינה. כולנו עזרנו בבית הקפה, אבל לאחר זמן מה, העסק פשט את הרגל. שתי המשפחות של הקרובים שבאו איתנו מגרמניה עזבו לארה"ב. זו הייתה מכה קשה לאבא. כעבור זמן מה, השפיעו על אבא שיקנה מסעדה ברחוב שינקין 12, שנקרא "קפה שינקין". כולנו עבדנו שם. טוני ואני עבדנו מ-6 בבוקר עד מאוחר בלילה. אחד הלקוחות במסעדה היה המשורר שאול טשרניחובסקי. לא תמיד היה לו במה לשלם. גם המסעדה פשטה את הרגל, למרות שכולנו עבדנו קשה מאוד. בשנת 1936 הצטרפתי לתנועת "הצופים הקשישים" של ת"א. הייתי בקבוצה של בנות שבהתחלה דיברנו גרמנית. הצטרפתי גם לקבוצת המדריכים של הצופים. בשנת 1939, כשהייתי בגיל 17, ולאחר שהמסעדה נסגרה, יועדתי לעבוד בבית תחת אשתו של אבי וחששתי מכך כיוון שידעתי שמשמעות הדבר שאהיה תחת השלטון הנורא של אשתו של אבי במשך כל היום, נוסף על עבודה קשה, ומנותקת מהעולם החיצוני. באותה תקופה, קבוצת המדריכים בצופים יצאה לשנת שירות בחניתה. כמה חודשים לאחר שהקבוצה עזבה, ברחתי מהבית לחניתה. הגעתי לחניתה באמצע מבול בחודש ינואר 1939. היה נורא קר וחשוך כי לא היה חשמל ואת הגנרטור לא תמיד הפעילו. צירפו אותי לחדר שבנים ובנות ישנים בלינה משותפת, דבר שלא נראה לי אבל זה היה מקובל ככה בכל הקיבוצים. גם המקלחות היו משותפות עם בנות אחרות. היה לי קשה להתרגל והייתי הולכת להתקלח לבד בלילה מאוחר. מאוד רציתי לעבוד כמו חלוצה אמיתית בחקלאות אבל בגלל בעיות בריאות לא יכולתי לעמוד בזה. עבדתי במחסן הבגדים במרפאה עם הרופא, בתחזוקת גדר שסובבה את חניתה וגם בתצפית שמירה מהמגדל. בנוסף לכך, שמרתי בלילות חמושה ברובה. זכור לי לילה אחד שבו נותרתי בשמירה לבד. לא חשבתי על הסכנה שבדבר, אבל כשהגיעה להאכיל את הפרדות, פחדתי מהן יותר מאשר מהתקפה של ערבים.  
במשימת איתות ליד המגדל בחניתה (אסתר כורעת משמאל):
    אבל לא רק עבודה ושמירה היו בחניתה, גם הרומנטיקה פרחה. שם הכרתי את ירוחם, בעלי למשך קרוב ל- 70 שנה. יש לי כמובן הרבה זיכרונות מתקופה זו, אך זכורים לי במיוחד זרי הפרחים שהוא היה מביא לי. ירוחם, שעבד אז בהכשרת קרקע, מרוחק מהמשק, היה חוזר בערב עם זרים של כל מיני צמחים ועשבים מיוחדים. הרבה פרחים קיבלתי במשך החיים הארוכים שלי אבל את הזרים המיוחדים ההם לא אשכח לעולם. בגלל מחסור בדיור, נהגו אז להוסיף "פרימוס" (אדם שלישי בחדר של זוג) דבר זה, מאוד לא נראה לנו. פלשנו לעמדת הגנה קיצונית מחוץ למשק. הכניסה לעמדה הייתה באמצעות סולם דרך הרצפה. השתדלתי לעשות מהעמדה בית; תליתי וילונות מבד יוטה על פתחי הירי של העמדה. עשינו ארון משני ארגזי תפוזים. גם לו עשיתי וילון מבד יוטה רקום וכמובן גם הייתה מיטה. בשבילנו זה היה מספיק. בשלב מאוחר יותר, קיבלו אותי בתור חברה בקיבוץ מבלי שידעתי על מועמדותי, אבל לי היה קשה עם השיתופיות בכל הדברים הפרטיים ביותר ולא ראיתי את העתיד שלי כחברת קיבוץ. הקשו עלי מאוד וצחקו על היותי "יקית". היו לי רגשי נחיתות מהעובדה שלא הייתי חזקה מספיק כדי לעבוד בעבודה פיזית קשה. בתקופה ההיא, לעבוד קשה והרבה היה לערך עליון. אמרתי לירוחם שאני עוזבת וזו הייתה החלטה מאוד קשה כי חניתה ללא ירוחם אינה אותה חניתה ולעומת זאת, קשה היה לתאר את ירוחם בלי חניתה, שכן הוא היה מהראשונים שעלה לשם אך ירוחם החליט לעזוב יחד איתי. בקיץ 1941 אכן עזבתי את חניתה יחד עם ירוחם. הגענו לת"א. מצאתי עבודה כמלצרית והתחתנו בנובמבר 1941 בשכונת בורוכוב בחצר של ההורים של ציפורה, אשתו דאז של שלום, אחיו של ירוחם. מצאנו חדר בדירה שכבר גרו בה שתי משפחות עם ילדים ברחוב מזא"ה 26 בתל אביב. ביוני 1942 ירוחם התגייס לצבא הבריטי. את השנים שהייתי לבד ניצלתי ללימודים. למדתי בBritish Institute וסיימתי בהצטיינות. למדתי וסיימתי בית ספר למסחר פיטמן ועשיתי בהתכתבות את Cambridge proficiency in English שגם מקנה זכות ללמד אנגלית. למדתי גם עברית באופן יותר יסודי ואפילו נתתי שעורים בגרמנית שהכניסו לי קצת כסף. במהלך המלחמה המצב הביטחוני בארץ נעשה גרוע והחלטתי שעלי ללמוד עזרה ראשונה ועברתי קורס בצלב האדום הבריטי ביפו. כמובן גם עבדתי כמלצרית בהתחלה כדי להתפרנס. ככל שלמדתי יותר בבתי הספר עברתי לעבוד בין היתר כמזכירה אצל שני מהנדסים ברחוב אחד העם בתל אביב ואחר כך כמזכירתו של ד"ר מוסברק שהיה בעל חברת נחושתן בדרך יפו תל אביב. ירוחם ואני התכתבנו יום-יום. מאות המכתבים שלנו שמורים אצלנו עד היום.  
קטעים ממכתב (מס' 40) מירוחם  לאסתר המתאר את געגועיו אליה ואת פגישותיו עם הפליטים באירופה:    

  בשנת 1946 ירוחם השתחרר מהצבא הבריטי וחזר ארצה מאירופה. יורם, בננו הבכור, נולד בינואר 1947 כשעדיין גרנו ברחוב מזא"ה, בחדר אחד בלי זכות שימוש במטבח. יורם נולד בעוצר הגדול שהטילו הבריטים. ירוחם היה מחוץ לעיר ולא הייתה לו אפשרות להגיע חזרה. כאשר הרגשתי שהלידה קרובה, הלכתי לבדי לבית החולים הדסה, כשהליווי היחיד שהיה לי היו חיילי האימפריה הבריטית בעמדות שלהם כשהם עוקבים אחרי במקלעים שלהם לאורך כל הדרך. כמה חודשים אחרי שיורם נולד רכשנו דירה ביד אליהו, בזכות השרות בצבא הבריטי. הדירה ביד אליהו הייתה קטנה אך כולה שלנו. ביד אליהו גרנו בדירה חיצונית במרחק של כמה מטרים ממטע בננות שבו התחבאו צלפים ערביים ביום ובלילה וירו על כל מי שזז. על הגג מעל לדירה שלנו הייתה עמדת הגנה. ירוחם התחיל עם נסיעות תכופות לחו"ל, לעיתים למספר חודשים, מטעם משרד הביטחון  והייתי לבד עם יורם. בשנת 1951 יורם ואני הצטרפנו לירוחם שיצא בשליחות רכש לאנגליה ולצרפת גרנו באנגליה כשנה. יורם ביקר בגן ילדים אנגלי בלונדון. כשחזרנו ארצה, ביוני 1952 אמנון נולד. באותה שנה יורם התחיל ללמוד בכיתה א'. בשנת 1955 סוף סוף התגשם החלום שלנו, החלום על בית קטן עם גג אדום. רכשנו בית בנווה מגן בשיכון צבא הקבע ברמת השרון. ושנה מאוחר יותר ירוחם יצא לשנת לימודים בוורהם (Wareham), אנגליה ואנחנו הצטרפנו אליו. היינו שם שנה ולאחר מכן היינו בלונדון לחודשיים נוספים ואז חזרנו ארצה ב1957. ב 1964 יורם התגייס לחיל השריון. בשנת 1967, התמנתי לאחראית על חדר חירום בשכונת נווה מגן לתקופת מלחמת ששת הימים, אולם הפצוע היחיד שהיה נפצע במהלך ריצה לחדר מקלט. שלושה שבועות לאחר סוף מלחמת ששת הימים, אחרי שראינו את יורם, שעדיין שירת בצה"ל ונלחם במלחמה ומצאנו שהוא בריא ושלם, ירוחם יצא לשגרירות ישראל בוואשינגטון כנספח מדעי ונציג הועדה האטומית הישראלית לארה"ב. אמנון ואני הצטרפנו אליו. ב-30 בנובמבר 1967, יורם ואילנה ארצי התחתנו ואני באתי ארצה לחתונה. לאחר מכן הם הצטרפו אלינו לוושינגטון לצורך לימודיהם באוניברסיטה של מרילנד.  

אסתר והשגריר יצחק רבין באירוע ברית מילה בשגרירות ישראל בוושינגטון: 

חפצי הנוי מישראל שראו אז בחנויות בוושינגטון היו ברמה נמוכה מאד ובחוסר טעם, בזמן שידעתי שבארץ עושים דברי אומנות ועבודות יד יפהפיות. לכן פניתי ללאה רבין, אשת השגריר, בהצעה לשנות את המצב הזה. היא מיד הסכימה איתי ותוך מספר ימים מצאה משפחה יהודית מקומית שהייתה מוכנה להשקיע כסף בחנות לדברי אומנות ישראליים במקום. תוך זמן קצר מאד, יצאתי ארצה עם שתי בנות המשפחה וחרשנו את הארץ בחיפושינו אחרי דברי אומנות מתוצרת הארץ. ביקרנו בצפת, קנינו ציורים מיצירותיו של הצייר יצחק פרנקל. בתל אביב נפגשנו עם רות דיין, מנהלת "משכית", והזמנו דברים רבים יפהפיים, החל מבגדים ועד תכשיטים.  קנינו תכשיטי כסף מיוחדים, עבודות יד של גרא וגם במזרח ירושלים ערכנו קניות. כשחזרנו לוושינגטון התחלנו לחפש מקום מתאים לחנות הישראלית. בינתיים יזמתי תערוכת ציורים של פרנקל. הסחורה שקנינו בארץ הגיעה, אבל טרם מצאנו מקום מתאים לחנות.  

אסתר והצייר פרנקל:  

תקופת השרות של ירוחם בשגרירות הסתיימה וחזרנו ארצה, לפני שנפתחה החנות ולא זכיתי להיות נוכחת בפתיחה של החנות שאני יזמתי את הקמתה. שנים לאחר מכן, כשביקרתי בוושינגטון ראיתי את החנות מלאה דברי חן בטוב טעם תחת השם "JAFFA GATE" וזה היה מספק, לזה שאפתי, שבחו"ל יידעו שבישראל עוסקים גם בדברים יפים ולא רק בפוליטיקה ומלחמות. באוקטובר 1970 חזרנו ארצה. זמן קצר אחרי שובנו אמנון התגייס לשריון. מכיוון שבתקופת שהותי בחו"ל פגשתי אנשים רבים ש"עשו עלייה" וחזרו לארצות מוצאם מאוכזבים, כשחזרנו ארצה פניתי למחלקה לקליטת עלייה בסוכנות היהודית ובקשתי לעבוד בקליטת עולים. קיבלתי תפקיד של אם בית בבית מילמן ברמת אביב, שהיה מעון לעולים אקדמאיים. עבדתי שם 10 שנים נהניתי מהעבודה והרגשתי שאני עושה משהו שתורם למדינה בכלל ולקליטת העלייה בפרט. את מלחמת יום הכיפורים "ביליתי" בבית בדאגה וחרדה לאמנון שנלחם בקרבות עמק הבכא ברמת הגולן ולירוחם שהיה שוב מגוייס. באוקטובר 1975 נולדה נכדתי  הראשונה, אילת. היתה זו שמחה גדולה לכל המשפחה. במיוחד נהנתי לראות את האושר של יורם כאבא צעיר. בפברואר 1979 נולדה יפעת, תינוקת חמודה ויפהפייה גם היא. איתן נולד בארה"ב באפריל 1987. נסעתי אליהם כדי לעזור לאילנה בזמן הראשון אחרי הלידה. כשאמנון הביא את חברתו, מיקי, אלינו הביתה שמחנו מאד. בספטמבר 1977 אמנון ומיכל קדרון התחתנו אצלנו בגינת הבית. באפריל 1984 תמר, בתם הבכורה נולדה. ג'ינג'ית קטנה וחמודה. בספטמבר 1986 נולדה עדי הבלונדינית בעלת העיניים הכחולות וביולי 1989 הצטרף עמר, צעיר הנכדים.  ביוני 2003 אילת נישאה ליובל גולן וב- 27 לינואר 2006 נולדה בתם לי גולן, הנינה הראשונה והחמודה שלנו, נכדתו של יורם. לאחר שיצאתי לגמלאות התחלתי ללמוד באוניברסיטה העממית בתל אביב. למדתי בעיקר פסיכולוגיה התפתחותית וגם קרימינולוגיה. בנוסף  שמעתי הרצאות במכללה ברמת השרון במשך 10 שנים. לימדתי אנגלית קבוצות של ילדים ומבוגרים בעיקר קצינים צעירים לפני יציאתם לחו"ל בשליחות הצבא. במסגרת עבודתו בלשכה לקשרי מדע (הלק"מ), קיבל ירוחם חומר רב ומפורט בשפה הגרמנית שצולם בהסתר בפשיטה שנערכה במשרדי חברת "אינטרא" במינכן. מחומר זה ניתן היה להסיק מסקנות על קשיים בפיתוח של הטילים הבליסטיים וראשי הקרב שלהם בהם נתקלו המדענים הגרמניים במצרים. היה צורך דחוף בתרגום כל החומר המצולם לעברית. זאת עשיתי בהתנדבות בבית. במשך 15 השנים האחרונות שבהן התגוררנו בנוה מגן, לימדתי בהתנדבות חוג לאנגלית לנשים ברמת השרון. גם הן וגם אני מאד נהנינו מכך. בשנת 2007 עברנו ל"בית בכפר" בכפר סבא.

אסתר נפטרה ב״בית בכפר״ בכפר סבא ביום שבת 21/11/2020 לפנות בוקר, מוקפת בילדיה.
היא נקברה לצד בעלה ירוחם בבית העלמין של רמת השרון - צומת מורשה.